משנה צורה לשולחן – ראיון עם רועי דורון

רועי דורון אולי מוכר לחלקכם כבסיסט של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא אך הוא מנגן בהרכבים נוספים, שיחק בהצגה "תיכון מגשימים" ומפיק שירים רבים. לכבוד צאת הסינגל השני שלו "שיר על שולחן ומגירה" ולקראת אלבום שבדרך, ישבנו לראיון.

נתחיל בשאלה המתבקשת, איך אתה מסתדר בתקופת הקורונה, תקופה שהיא קשה לכולם ועוד יותר לאומנים?

בזמנים רגילים אני בעיקר מנגן ומפיק. תחום ההופעות נסגר כליל אבל לשמחתי ומזלי הרב הייתה הרבה עבודה באולפן, וזה נתן לי הזדמנות להיות אקטיבי וליזום דברים שרציתי ולא הגעתי אליהם. לפעמים אתה צריך זמן פנוי כדי להיזכר מה חשוב ולהעז לנסות.

אתה חושב שיהיה "בייבי-בום" של מוזיקה חדשה? האם השיר שלך הוא חלק מזה?

אני בטוח שכולם "מתחמשים" ושיווצר צוואר בקבוק רציני בסוף התקופה. ברור שהנושא שכולם כותבים עליו ומדברים עליו מתקשר בדרך זו או אחרת לחוויה שחווינו שהיא גדולה ומשמעותית, לא היה משהו כזה בדור שלנו. מצד שני כמאזין אני מקווה שיהיה גיוון וחוות דעת שונות על הדבר הזה. במדינה שלנו תמיד יש כל כך הרבה דברים אחרים בוערים כך שלא חסר נושאים לשירים. היו למשל שירי מחאה שמאוד אהבתי סביב התקופה, אני מרגיש שלאור המצב אנשים העיזו לקחת סיכונים ולומר דברים שהם מחוץ לקונצנזוס, להתייחס לדברים שבדרך כלל מייעצים לך לא להתייחס אליהם. הקורונה הביאה איתה הרבה בדידות וחרדה שהובילו להרבה תהליכים עמוקים אצל אנשים שסביבי וגם אצלי. הכל יצא בווליום חזק יותר. כמו שאצל חיות יש fight-or-flight, אנשים מצאו כוחות בעצמם, נאחזים במשהו גדול יותר ומחפשים דרכים. אני מאוד מחכה לראות מה יהיה בזירה המוזיקלית והאומנותית, יהיה מאוד מעניין אחרי.

צילום: ירדן ביידר

עפ"י תחקיר המערכת לקחת חלק בהרבה הרכבים: ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא, Dirty Fly, צד ג', איציק פצצתי, Rory, ניגנת עם ירמי קפלן תקופה, ההצגה תיכון מגשימים (שחקן, נגן, וכעת גם מנהל מוזיקלי), הפקת ועבדת עם אמנים כמו ג’יין בורדו, עמית אולמן ונטע. איך אתה רואה את האומנות שיצרת בכל הרכב כזה?

אני נהנה להיות חלק קטן מהרבה דברים שונים. לפעמים יש לי מחשבה האם אלבום יכול להיות כמו פסל או סרט. האם אפשר ליצור אומנות כדי שהיא פשוט תהיה. כשאומן מסיים פסל, אנחנו לא רוצים שימשיך וייצר עוד מאותו הפסל, אחרי הפסל באה נקודה, ואחריה ייתכן והוא יעשה משהו אחר. יש הרבה ערך בעיניי בלעשות משהו שעכשיו הוא קיים ואז מסתיים. דוגמה לכך היא האלבום "מתרגלים לדיסוננס" של צד ג', שקיבע איזושהי תמונה בזמן של היוצרים שלו ואז פשוט נגמר, ועם זאת מרגיש לי רלוונטי היום יותר מתמיד.

אז אתה מנגן וניגנת בהרבה הרכבים ולצד כל זה אתה גם מפיק ואפילו שיחקת בהצגה תיכון מגשימים, איך אתה מגדיר את העשייה שלך?

לרוב אני עונה נגן ומפיק מוזיקלי, אבל הייתי מאוד רוצה להגיע למקום שאני פשוט איש שעושה דברים ושלא צריך לענות על זה. אשמח לשחק, ליצור ולעשות כל מיני דברים. לאנשים שאני הכי מעריך אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו לרוב. פרינס אמר פעם שהוא חושב שבשביל להיות מוזיקאי תמיד צריך להמשיך וללמוד עוד אספקטים של התחום. בסוף השאיפה היא להיות ילד עם עט שיכול לכתוב מה שבא לו.

הוצאת שני שירים חדשים לקראת אלבום סולו שבדרך, אפשר לומר שאתה עובר לקדמת הבמה? אתה מגדיר את זה ככה?

לראשונה אני עומד בקדמת הבמה. אני חושב שהשינוי העיקרי הוא היציאה מאיזור הנוחות שתחת הגג של "פרויקט”, אם זה אני ועוד מישהו או תחת כותרת כזו או אחרת, אני מוצא בזה משהו פחות מפחיד. למשל בהרכב Rory שרנו באנגלית, בג'ימבו אני "רועי לאור נרות". החידוש הוא שעכשיו אני ממש "רועי דורון" וזה פרויקט אחד שלא יכול להיגמר ואי אפשר לאפיין אותו ב”זה ההם עם הקרן יער”. יש בזה משהו של להכריח את עצמי להתחייב ולומר "אלו השירים שלי" לפעמים עם קרן יער ולפעמים עם פסנתר.

מה צפוי הלאה? מתי ייצא האלבום?

האלבום ייצא בהמשך השנה וייתכנו עוד סינגלים ממנו.

ומי מנגן באלבום?

אני מנגן על כל הכלים באלבום, וזה כולל בס, גיטרות, מקלדות, בונגוס, מלודיקה, קסילופון, תקלוטים וגם סתם על צעצועים בבית, שם מיקרופון ודופק על השידה שלי, כל מיני כאלה. מה שמייחד את הפרויקט הזה הוא ש"אני בחדר עכשיו". אני מאמין ואוהב את העבודה המשותפת עם אנשים אבל הפרויקט הזה הוא ה-100% שלי עם היתרונות והחסרונות שבזה, נתתי הרבה מקום לעצמי. בשלב של המיקסים והדברים שמסביב לקחתי אנשים שאני אוהב ונתתי להם הרבה יד חופשית. דניאל אנגליסטר צבע את האלבום הזה בצבעים שלא יכולתי אפילו לדמיין, אמוץ גלס עזר לי לדייק את ההגשה והביצוע באלבום, ארן לביא שמלווה כל יצירה שאני קשור בה פחות או יותר, רוני מרקביץ’ שעושה קולות וקצת גיטרה, מתי גלעד ודורון טלמון שקפצו לעשות בס, מקלדות וקולות ב"שולחן ומגירה", ועוד כמה חברים שיחשפו עם צאת האלבום.

הפקת את האלבום בעצמך?

אני הפקתי את האלבום ובכלל זה את שני הסינגלים שיצאו בינתיים. האלבום יצא כאלבום בייתי, אלבום קורונה קלאסי שנהנה מהזמן הרב בבית וסבל מהיעדר היכולת לצאת ממנו. נתתי בוסטים גדולים של התקדמות בזמן שני הבידודים שהיו לי.

איך אתה רואה את תפקיד המפיק, מה זה בעצם כולל?

אני חווה את זה כמשהו שמאוד משתנה. אולי הכי נכון לומר שזה הבנאדם שתפקידו לוודא שהדברים מגיעים מ-א' ועד ת', ובכל פרויקט אותיות אחרות חסרות. יש אלבומים שבהם העבודה מתחילה בלהחליט על תוכנית פעולה, לבנות צוות, לו"ז, תקציב, ויש את המקרים שמישהו מגיע עם שיר שאתה אומר "רק לא להרוס", בוא נקליט ונתעד את זה. בנוסף כל אמן נמצא בנקודה אחרת, אמן שזה השיר הראשון שלו נמצא בהרבה לחץ עם ההצגה הראשונית שלו, ואמן שנמצא אחרי שני אלבומים שכללו להיט מאוד גדול מתמודד עם ציפיות. אתה נכנס עם האמן לסירה הזאת. העולם של הפקה טומן בחובו הרבה צדדים ניהוליים, פסיכולוגיים וכמובן אומנותיים, אבל בסוף חשוב לזכור שזה לא מדע טילים, אנחנו ילדים שיושבים בחדר ומשחקים בצלילים.

לאחרונה יצא השיר של ג'ימבו ג'יי "חתולים" שהפקת, ובו גם מתארח רביד פלוטניק. השיר הצליח מאוד, איך הייתה החוויה של לעבוד על שיר כזה?

זה כיף גדול לעבוד על שיר כזה, השילוב עם רביד תמיד מהנה, הוא אחד האנשים האלה שכיף שנמצאים בחדר, הוא מאוד מצחיק ומאוד מקצוען וחתולים היה מהשירים הכיפיים האלו בהם ג'ימבו הביא שיר אדיר, הוא ואוריה הלחינו, רביד בא וכתב את החלק שלו וכמפיק אני רק הייתי צריך לוודא שהכל נתפר יפה ביחד, אפשר לומר שקיבלתי את העוגה ורק הייתי צריך לשים בתנור. ההצלחה הגדולה שלו גרמה לי להעריך יותר את ההתרגשות מ"שיר על שולחן ומגירה" שמן הסתם מגיע לחשיפה קטנה הרבה יותר, אבל איכשהו הפרפרים בבטן גדולים לא פחות. אני מגלה שאפשר לחטוף פחד גבהים גם בקומת קרקע.

אז אכן הוצאת לפני כמה ימים את הסינגל השני שלך "שיר על שולחן ומגירה", והוא מספר סיפור מקסים, איך אתה רואה את זה מנקודת המבט שלך?

הדמות של השולחן מאוד נוגעת ללבי. יש בו מישהו שירד מגדולתו ומצד אחד מתפאר בפני ביתו המגירה ש"תראי איזה חתיך הייתי כשהייתי צעיר", מראה לה תמונות של צמרת העץ "הכי מרשים שידעו הפרדסים" וכו', והיא בתמימות של ילדה שואלת "ואיך אתה עם זה היום? תראה אותך אתה רק שולחן”. והוא עונה "אני אהיה שולחן שאף אחד לא ראה כמותו”. לי זה מאוד מזכיר את הדיבורים ששומעים מאנשים שעלו לארץ ומוצאים את עצמם במקצועות שלא מתאימים להם או אפילו ילד מוכשר ששיחק כדורסל ונפצע בברך וכבר לא יהיה כוכב NBA. ההבנה הזו שסוף הסיפור ההוליוודי היא לא סוף הסיפור.

אתה גם מרגיש ככה?

חד משמעית. אני מאוד שמח ומאושר עם מה שאני עושה כמוזיקאי וזה מאוד לא מובן מאליו במיוחד בתקופה הזו. תמיד יש את ההסתכלות על שאיפות וחלומות שגדלנו עליהם מול איפה שאנחנו נמצאים היום, זה משהו שקיים כל הזמן. הרצון להיות מוזיקאי שעושה סיבובי הופעות בחו"ל וכובש את העולם מול איפה שאתה נמצא. כשהייתי ילד חשבתי "אני אמצא דרך לעוף, אני אפתור את הדבר הזה שאין לנו כנפיים". ואז אתה מתבגר כמו כולם ומשלם מיסים ודוחות חניה כמו כולם ואתה לא מיוחד כל כך כמו שחשבת. יש בזה משהו שאני חווה, היכולת להינות ממה שכן יש לנו, ויש.

איך היית מגדיר את הסגנון שלך? היום כשאומרים אינדי זה לא לומר כלום כי כל אחד מגדיר את זה אחרת.

אני גם גרוע בהגדרות, מה שאני עושה מתקשר מאוד לרוק ישראלי קלאסי ואני מנסה להביא את עצמי לתוך זה, ואולי קצת לברוח מהמתבקש, לדוגמה באלבום הזה נהנתי לתכנת את התופים למרות שזה לא הדבר המתבקש לז'אנר, אבל זה כן דבר שאני מאוד אוהב לעשות בז'אנרים אחרים. כנראה שלא אקבל פרס על חדשנות סביב העובדה הזאת אבל זה משהו.

מהן ההשפעות המוזיקליות שלך באלבום?

אני מאוד אוהב עברית ואת השפה, ואני מוקף באנשים שטובים בעברית ובלכתוב יפה. כשאני שומע את מאיר אריאל לדוגמה אני לא מבין איך אפשר להגיע לרמה כזאת של כתיבה. בסביבה הקרובה יותר אלי יש חבר’ה כמו ג’ימבו… בית ספר לא רע להיות בו. מהמקום הזה אתה שואב ולומד, ואולי בסוף זה גם משפר אותך.

אילו חוויות מיוחדות היו לך במהלך העבודה על השירים והאלבום?

קודם כל העבודה עם איה זהבי פייגלין. אני אספר שהאלבום שלה "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא" הוא האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, והיא אחד האנשים שהכי כיף להיות בסביבתם והאומנות שלה מרגשת אותי. בנוסף, בשיר הזה כמו בכל האלבום עבדתי לבד, ודבר אחד שלא הצלחתי לפצח עד הסוף לבדי זה את הטייקים של השירה, אז נסעתי צפונה לאמוץ גלס (שותף ללהקת צד ג') פעמיים בתהליך היצירה, כל פעם לשלושה ימים וישנתי על מזרון בחדר ליד. עבדנו מהבוקר עד הערב כשהוא לצידי בזמן שאני מקליט טייקים של שירה. הסינגל הנוכחי היה טייק השירה הכי מאתגר שהיה לי והקרדיט מגיע לאמוץ שהצליח לחלץ את זה ממני (כנגד כל הסיכויים).

רועי דורון ואיה זהבי פייגלין. צילום: בשמת צבי

הגענו לסיום ואיתו שלב השאלה הזהה: אם לא היית מוזיקאי, מה היית?

הייתי רוצה להיות כדורסלן, אולי בגלגול הבא.

לשיר החדש ניתן להאזין בכל הפלטפורמות ממש כאן.