• יאיר צוקרמן

ראיון עם תמר גורן – על מוזיקה, קליפים והחיבור ביניהם (וגם קצת על קולנוע)

עודכן ב: לפני 5 ימים

כתבת אורח מאת: יאיר צוקרמן.

צילום: נועה אסטנג׳לוב

בראיון זה החלטתי לנסות משהו חדש. לא לדאוג, מוזיקת האינדי ממש לא נשכחה מאחור, אלא קיבלה תפנית מעניינת. כחלק מתפנית זו, בחרתי לראיין דווקא יוצרת שנמצאת "מאחורי הקלעים" של יצירת קליפים מוזיקליים ויצירת סרטים. אז קבלו נקודת מבט אחרת על הקליפ שמאחורי השיר, על ויזואליות של טקסט ושל סאונד, על איך קולנוע קשור לכל זה ולמה החיבור בין וידאו למוזיקה הוא כל כך חשוב. מקווה שתחשבו על הקשר הזה, בפעם הבאה שאתם צופים בקליפ או שאתם מנגנים שיר בספוטיפיי כשברקע רצות להן דמויות שונות ומשונות.


אז הכירו את תמר גורן, כתבה וביימה שלושה סרטים קצרים, ושניים נוספים, ארוכים יותר, הנמצאים בתהליכי עבודה בימים אלו (HomeBoys: סרט דוקומנטרי שצולם באפריקה, נמצא בשלבי עריכה מתקדמים – נספר עליו בהמשך, וסרט נוסף שנמצא בשלבי סיום כתיבה). גורן יצרה קליפים רבים למוזיקאים שונים וביניהם: ג'יין בורדו, אמיר ובן, יסמין מועלם, קובארי, ג'ירפות, אדר גולד, רן דנקר וצליל דנין, ובמסגרת הסרט HomeBoys שאמור לצאת לאור בקרוב. בנוסף, יוצרת את הפודקאסט המשותף שלה ושל אביגיל קובארי, שנקרא "בובקאסט" ובו מתארחות נשים מעוררות השראה, וכותבת שתי סדרות טלוויזיה, הנמצאות בשלבי פיתוח.


אז שלום תמר! תודה שהסכמת להתראיין ל"שימו אוזן". לפני שניכנס לכל העולם הזה של וידאו, קליפים, קולנוע ומוזיקה, אני רוצה לשאול, איך את בתקופה המטורפת הזו שנחתה עלינו? מה עשית בסגרים שהיו?

הגל הראשון של חודשים מרץ אפריל היה ממש בסדר. זו הייתה אחת התקופות הטובות שהיו לי מבחינת יצירה. הרגשתי שאני נמצאת בתוך החלום של עצמי – כל יום החלטתי מה אני עושה, כי אין ברירה אלא להחליט בעצמך, אבל אין הרגשת FOMO ואין משהו שחייבים לעשות. בקיצור, היה לי ממש כיף.

בגל השני/בסגר השני, כבר היה לי פחות כיף. זה הפך להיות מעיק ומדכא, התגעגעתי ליצור עם אנשים ולפגוש אנשים. ואפילו התגעגעתי לימים המתישים האלו, שמגיעים גמורים ב11 בלילה ורק רוצים לישון. בתכלס הדבר שהכי התגעגעתי אליו זה התשישות של היום יום, ששונה מהתשישות של להיות בבית ובזום כל הזמן.

ועכשיו אני מרגישה יחסית טוב. מן הסתם אני מאוד רוצה שהתקופה הזו תיגמר, כמו כולנו, אבל אני מרגישה שאני עדיין מצליחה לנצל את התקופה לדברים שרציתי לעשות ולהכניס הכל לפרופורציות.


מעניין מה שאת אומרת. זה מרגיש לי שזה מתחלק בין אנשים – יש את אלו שהתקופה המשוגעת הזו יצרה להם חלון זמן אינסופי ליצירה ויש כאלו שההפך.

נכון, זה ממש ככה. אצלי לדוגמה, יש שני פרויקטים שהתחלתי לעבוד עליהם בתקופה הזו, ולא הייתי עובדת עליהם אילולא הזמן שנוצר בקורונה. מהבחינה הזו, דווקא לא הייתי חוזרת אחורה בזמן ומוותרת על הפרויקטים האלו, כך שזה יצא טוב. ברמה האישית, זו פעם ראשונה שהתחלתי לעשות מלא ספורט, לקרוא ספרים וכדומה, על הדברים האלו אני מברכת. אני מסכימה עם האמירה שיש אנשים שהתקופה הזאת זה הסיוט שלהם, ויש את אלו שפרחו בה והיה להם די מדהים.


אמרנו שאת מגיעה מעולם הקולנוע, ושאת יוצרת קליפים למוזיקאים. אני מעריך שהמטרה בסוף הדרך, היא ליצור סרטים עלילתיים ארוכים, נכון?

כן, אז בימים אלו אני מסיימת תסריט שנתמך ע"י קרן הקולנוע הישראלי, לסרט שנקרא "תשע נשמות". הסרט מספר על השירות הלאומי שעשיתי במסגרת הוסטל לנוער בסיכון, על חוויותיי משם, חוויות אישיות שהפכו לתסריט עלילתי. המטרה הסופית היא אכן לביים ולכתוב סרטים וסדרות. הסרטים הקצרים הם טבילת האש לקראת הדבר הגדול של סרטים קולנועיים ארוכים, בימוי, טלוויזיה וכתיבה.


ואיך הגעת לבימוי וכתיבה של קליפים מוזיקליים?

קודם כל, אני חולת MTV, מכיתה ב'. זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי מבית הספר, אוכלת מול הטלוויזיה כש-MTV פתוח. וחוץ מזה שמוזיקה זה הדבר הכי חזק בחיים שלי מאז ומתמיד. אפילו יותר מקולנוע וטלוויזיה. ברמה הזו שכל אלבום שהיה חשוב לי שיהיה לי אותו, היה לי אותו. הייתי מנתחת את החוברות שהגיעו עם הדיסקים, קוראת את המילים, חופרת בהן, הרבה מהאנגלית שלי היא משם וגם מצפייה והאזנה לקליפים. היו לי המון דיסקים ותקליטים בבית, אני שומעת מוזיקה כל היום, וכשהתחלתי ללמוד קולנוע, מאוד רציתי לעשות קליפים כדי לקחת חלק בעניין הזה שנקרא מוזיקה. הכרתי את נועם ורדי (במאי ויוצר טלוויזיה), שיצר המון קליפים, עבדנו על סט של סדרה שביים, ואז הוא פשוט אמר לי שאם אני רוצה ליצור קליפים, אז שאלך על זה, אפנה לאמנים ואגיד להם שיש לי רעיון.

מודה שזה היה נראה לי מוזר, אבל החלטתי שאני הולכת על זה, ושלחתי הודעה לגלעד כהנא (סולן להקת ג'ירפות), והוא פשוט אמר לי "יאללה", וכך יצא שזה הקליפ הראשון שביימתי בחיי. לא משנה שהוא בסוף נגנז, והוצאתי אותו בעצמי באופן פרטי, אבל הרעיון הוא שזה פשוט התגלגל משם. התחלתי מהכי אינדי שיש, קליפים שבהם אני עושה הכל. אני ואביגיל קובארי (סולנית להקת קובארי) צמחנו די ביחד, יצרתי לה את אחד הקליפים הראשונים שלה.

משם זה גדל להפקות גדולות יותר, אמנים גדולים נוספים וזה הפך למקצוע. זו הדרך שלי להכניס מוזיקה למקצוע שלי. אני חושבת שאין אצלי תחליף לשיר שאני מאוד אוהבת, ואי אפשר לא לעשות לו קליפ אם אני אכן מאוד אוהבת אותו. כך שאם מסכמים, זו באמת אהבה מאוד גדולה למוזיקה.


הזכרת קודם לכן שהקליפ של ג'ירפות שיצרת, נגנז. אבל כן רצית להוציא אותו החוצה בסוף. איך התקבלה ההחלטה הזו למרות שג'ירפות רצו בעצם לגנוז אותו בהתחלה?

מאוד רציתי שיהיו לי עבודות שלי, בחוץ. זה משהו שכל יוצר רוצה שיהיה. יכולתי, בהקשר לגלעד כהנא, לספר סיפור רומנטי שבו יצרתי לו קליפ, ומאז אני עושה מלא קליפים למלא אמנים. אבל זה לא המצב, חברי ג'ירפות וגלעד לא כל כך היו מרוצים מהקליפ, הם היו מאוד מתוקים ונחמדים, והגיעו ליום הצילום מלאי כוונה וכיף. ערכנו מספר גרסאות לקליפ, הם רצו להמשיך לערוך אותו, ובשלב כלשהו לא היו לי את האמצעים להמשיך לערוך אותו. דיברתי בסופו של דבר עם גלעד, הבנתי את המצב ושהם לא רוצים להוציא את הקליפ במתכונת הנוכחית שלו באופן רשמי, אבל שאני אשמח להוציא את הקליפ באופן פרטי ממני, מהעמוד שלי, והוא פשוט הסכים ונתן את ברכת הדרך וממש לא הייתה לו בעיה שהקליפ ייצא.

נכון שזה יצר מצב קצת מצחיק, כי למה אני רוצה להוציא החוצה קליפ שהאמן לא רוצה שייצא, אבל זו עבודה שאני מאוד מאוד אוהבת, והכרתי דרכה המון אנשים מדהימים, ביניהם קבוצת תיאטרון של ניצולי שואה ״שמוניסטים״, שהשתתפו בקליפ, וזו גם הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לעבוד בהפקה עם שחקנים. אני מתה על הקליפ הזה. אני חושבת שהוא לא מספיק טוב, אבל הוא מאוד אני.


את מתייחסת לכתיבת קליפ כמו ליצירת סרט קצר? יש תסריט מסודר? בעצם הרבה דברים שקשורים לאופן יצירת סרטים, לא?

אני עושה את זה בשיטה שקוראים לה "מה רואים מה שומעים". אחרי שיש רעיון לקליפ ויודעים מה הקונספט שלו, יוצרים טבלה עם שני צדדים: ויזואליות ושמע. בכל פעם אני מפרקת את השיר לכל חלקיו. כל פעם כשיש משהו שמשתנה, אז אני פותחת רובריקה חדשה בטבלה – ואז נוצרת ההתאמה בין השמע לוויזואליות בקליפ. בצורה זו, האמן מקבל תמונה כוללת של נראות הקליפ, ובשבילי זו ההבנה האם יש מספיק חומר לעבוד איתו. בתכלס, זה מתעתע, אבל כדי להחזיק עניין בקליפ, יש צורך בהרבה מאוד חומר לעבוד איתו. זה גם מאוד דינמי, אם הולכים על עריכה של המון סצנות, או מצלמים הכל ב-"One Shot" ששם אין צורך בעריכה בכלל (הכוונה לצילום רציף ממצלמה אחת). גם בתור צופה, חשוב לי שהקליפ יעניין אותי. לכן הטבלה שדיברתי עליה, מייצגת את ההבנה של "לפני הצילומים", לאיזה כיוון הולכים ומה עושים. ממש כמו תסריט ועריכה לסרט.


את משנה קליפים באופן פתאומי? את התסריט שבנית? למשל, רואה שיש צורך בתסריט שונה או משהו אחר?

לרוב אני סוגרת עם האמן קונספט כללי של 2 או 3 משפטים. אחר כך אני יושבת עם המוזיקאי על התסריט עצמו, ואני מכניסה את האמן לעולם הוויזואלי של הקליפ. למשל, כשעשיתי עם ג'יין בורדו את "אוקיינוסים", אז הקונספט שם היה על בחורה שמחכה על קו הטלפון לבחור שיענה לה, אבל הזמן שהיא מחכה הוא לא ריאליסטי והוא מאוד ארוך. זה למשל סוג של רעיון שמפורק להמון סצנות משנה, וכך האמן יכול להגיד מה הוא רוצה לשנות בסצנה ספציפית. בשלב הזה יכול להיות פינג פונג עם האמן, שאני מאוד מעודדת. המשחק הזה יגיע בכל מקרה, ועדיף שיגיע עכשיו מאשר בשלב הצילומים. כלומר, לרוב השינוי הוא בשלבי הכתיבה והבימוי והוא מבורך.

מאחורי הקלעים של "אוקיינוסים". צילום: עומר לוטן

כמה זמן לוקחת עבודה על קליפ? מרגע הכתיבה ועד רגע השחרור שלו החוצה לעולם?

מוזיקאים לרוב מגיעים עם לו"ז מסוים, למשל, הם צריכים קליפ לעוד חודש שיהיה כבר ביד. אבל עושים מה שיכולים, הממוצע לעבודה זה פחות או יותר חודש של עבודה.


את מבצעת את כל העבודה על קליפ? בימוי, כתיבה וכדומה? יש לך צוות שעובד איתך?

אני כותבת, מביימת ועורכת, ויש לי צוות של מפיקה, צלם, ארט דירקטורית וכדומה.


מה ההשפעות המוזיקליות או הקולנועיות שלך ליצירה?

יש המון השפעות והן שונות בהתייחסות למוזיקה לעומת קולנוע. מבחינת עולם הקליפים, אני מאוד אוהבת את הקליפים של מישל גונדרי, וגם את הקולנוע שלו. הוא במאי שיוצר גם סרטים וגם קליפים. גם את אנדראה ארנולד, שהיא במאית בריטית מדהימה, אני מאוד אוהבת. יש לה שימוש נרחב במוזיקה בסרטים שלה. קמרון קרואו הוא במאי שאני מעריצה, הוא יצר בין היתר את "כמעט מפורסמים" ויש לו סצנות אייקוניות של מוסיקה בסרטים שלו. בעולם המוזיקה ההשפעות שלי מאוד רחבות ומגוונות: אני יכולה לשמוע ג'וני מיטשל, עדן חסון, אריאנה גרנדה, פול אנקה, לנה דל ריי, ממש את הכל. כך שהחיבור בין הקולנוע למוזיקה הוא ממש הכרח בעיניי.


יש מצבים שבהם בדיעבד, את מזהה את אחת ההשפעות האלו שדיברת עליהן, בקליפים שיצרת?

שאלה טובה. אני חושבת שאני מושפעת מאוד מרפרנסים שונים, אני לוקחת השראה מאוד גדולה מצילום תמונות סטילס. אבל קשה לי להגיד שבדיעבד, אלא אולי תוך כדי העבודה עצמה.


איך החיבור בין המוזיקאי אלייך קורה?

לרוב המוזיקאים פשוט פונים אליי אם הם רוצים ליצור קליפ לשיר שלהם. לפעמים זה נוצר מקשר קיים עם אמן כלשהו, אבל לרוב הם פונים אליי.


עד כמה החופש האמנותי שלך נרחב? מה מידת ההתערבות של המוזיקאי בכתיבה שלך לקליפ?

אני יכולה להגיד שיש קליפים שמראש מגיעים עם קונספט מסוים, כמו זה של רן דנקר וצליל דנין (לשיר "העיר הזאת"). הרעיון שם כבר היה מובנה מראש, על זוג שמבצע שוד בעיר, ואני מאוד אהבתי את הרעיון כבר אז. אבל זה יכול להיות שונה בין אמנים שונים. לפעמים הם רוצים שאני אביא רעיון משלי, לפעמים זה לא מדבר לאמן, לפעמים כן. לי יש את הפרשנות הוויזואלית שלי למה שאני שומעת. אני כן צריכה את החופש, אבל אין לי אגו בקטע הזה, זה לא שאם אני ראיתי את הקליפ בצורה מסוימת, אז כך הוא חייב לעבור לקהל. הקליפ הוא בסופו של דבר הביטוי הוויזואלי לאמנות של האחר. אז חשוב לי לבצע אותו בצורה טובה שתעניין אותי, אבל בסוף האמן צריך לרצות משהו מסוים ועם זה הולכים.


תרצי ליצור קליפים בצורת אנימציה למשל? שאינם צילום פיזי אמיתי?

לא, אני חושבת שזה פחות הכיוון שלי.


איך מתבצע התהליך שבו הופכים סאונד למשהו ויזואלי בקליפ?

אני עובדת עם מילים. משפט משיר יכול להיות הקליפ עצמו. לדוגמה, ב"איילות" של קובארי, מאוד רציתי ליצור את הקליפ לשיר. זה נבע מזה שישב לי המון זמן רעיון בראש, לתסריט, על משפחה שמנסה לבנות אוהל ולא מצליחה. השיר נתן לי את האופציה להבין בכלל על מה מדובר כאן: הבנתי שהשיר הוא על מערכת היחסים עם ההורה שלך כשאתה כבר לא ילד. לכן בקליפ, השתמשתי בקונספט שבו אביגיל ואמא שלה בונות אוהל, למרות שהשיר מדבר בכלל על היחסים עם האבא. נוצרה תמונה שלמה לכל הדבר הזה של יחסי הורים והילדים שלהם. כך שאני פחות הולכת עם הסאונד, למרות שהוא יכול להכתיב לי את הקצב והסגנון של הקליפ, אלא יותר עם רעיון או טקסט. ב"אוקיינוסים" למשל, באופן שונה מאיילות, שאלתי את דורון טלמון (סולנית להקת ג'יין בורדו) על מה מדבר השיר, והיא אמרה לי: "זה שיר על סגירת מעגל", ואז מהמשפט הזה, הגיע הרעיון של שיחת הטלפון, שבה בסוף הבחור עונה לבחורה, אבל היא מנתקת, וכך נסגר המעגל. לעומת זאת, ב"תל אביב זה אני ואת" (אמיר ובן מארחים את ג׳יין בורדו), זה היה בתקופת הסגר הראשון, והיינו מאוד מוגבלים אז צילמנו ממש את השם של השיר ״תל אביב זה אני ואת״ -One Shot על גג ריק בתל אביב עם נוף לעיר הריקה, פשוטו כמשמעו. המוזיקה בדרך כלל תכתיב קצב, כוריאוגרפיה, עריכה מסוימת, או ארט ספציפי לתקופה שמייצג הסאונד, והטקסט יכתיב את הרעיון.

מאחורי הקלעים של "תל אביב זה אני ואת"

תקני אותי אם אני טועה, אבל אני חושב ששמתי לב לשני דברים מרכזיים בקליפים שלך: הראשון הוא השימוש הנרחב בצבעים, אני חושב שהקליפים שלך מאוד צבעוניים. ודבר שני, זו הפריזמה שיש בצילום שלך, שלוקח שוט מסוים על האמן, ששר מספר שניות, ולאחר מכן יש התרחשות כלשהי, ואז שוב קפיצה לשוט על הזמר. האם את מזהה אצלך את המאפיינים האלו בקליפים שלך? והאם זה מצביע על אמירה כלשהי או שפשוט זו היצירה?

אני מאוד מסכימה לגבי הצבעוניות בקליפים. ציינתי קודם לכן שאני לוקחת המון השראה מצילום סטילס, אני אדם של צבעים והתאמות צבעים, ובכל קליפ יש שימוש בפלטת צבעים מסוימת. זו אחת ההנאות שלי למצוא את הצבע המתאים לקליפ, אני גם מאוד מעורבת בסטיילינג של הקליפ. אסתטיקה זה חלק מאוד גדול מזה. לגבי המאפיין השני שציינת, זה מאוד מעניין, לא שמתי לב לזה. כנראה שזה נובע מהחיבור של המוזיקה והקולנוע. אבל אני לא חושבת שזה מייצג אמירה כמו שזה האופן שבו זה מייצג אותי ואת האופן שבו אני יוצרת.


את חושבת שיש לקליפים מקום בארץ? זה משהו ששייך רק לעולם הגדול? או שזה סוג של יצירה שהשתכללה כאן בארץ?

כן, מאוד. אני חושבת שזה יותר קל ליצור היום קליפים. המון אנשים לומדים לערוך ולצלם וזה נהיה נגיש הרבה יותר. וחוץ מזה, הרשתות החברתיות מאוד קירבו את זה, וכל שיר מקבל פרשנות ויזואלית, זה מרגיש שקליפ הפך לדבר מחייב כמעט לכל שיר. אפילו אם זה יכול להיות מעיק לאמן, בגלל ההוצאה הכספית על היצירה עצמה, זה פותח המון דלתות נוספות ושיתופי פעולה מעניינים שיכולים להיווצר.


בהקשר הזה, קרה מקרה שהיית על סט שבו דברים השתבשו ותסריט שחשבת שיקרה, תפס כיוון אחר? אלתור במקום?

זה קרה המון פעמים. שחקן פתאום לא מגיע, ועוד המון דברים שעלולים להתפקשש ביום צילום, אבל אני מאוד מאמינה בזה. אני חושבת שזו האמנות, זה "הדבר", זו היצירה.


יש אמן כלשהו שאת רוצה לעבוד איתו ועדיין לא יצא לך? במוזיקה? בקולנוע?

לא עולה לי כרגע, הייתי רוצה לעבוד עם המון יוצרים.


אני רוצה לעבור לדבר על עולם הקולנוע. קרה שייעצת מבחינה מוזיקלית לסרט? מבחינת קביעת הפסקול שלו?

לא קרה שיעצתי מוזיקלית, אבל בסרטים שלי זה מאוד חשוב לי, שתהיה המוזיקה המתאימה. למשל, בתסריט שאני מסיימת לכתוב, אז כמעט לכל סצנה מצוין השיר שיותאם לה. יש המון שירים והפסקול הוא חלק בלתי נפרד מהסרט.


אשמח שתספרי לי על שני הסרטים שלך שנמצאים כרגע בעבודה.

הסרט הראשון הוא "HomeBoys", שהוא סרט דוקו-מוזיקה. אני יוצרת אותו יחד עם בן זוגי, שהוא גם דמות בסרט, אמיר שדה (מוזיקאי ישראלי, מההרכב "אמיר ובן"). הסרט הוא על סמואל ואייזיק, שני נערים שגדלו בישראל, דרום סודנים, שגורשו לדרום סודן, והיום חיים במחנה פליטים באוגנדה. החלום שלהם הוא להיות מוזיקאים. בסרט אמיר מקים אולפן הקלטות במחנה, ועובד איתם על יצירת המוזיקה שלהם. סה״כ שלושה שירים כאשר כל פרק עוקב אחרי היצירה של כל שיר והקליפ שלו. הסרט גם מדבר על זה שסמואל ואייזיק הם ישראלים לכל דבר, ועל הקשר שלהם לאמיר מבחינת העבודה על המוזיקה שלהם והחברות שנרקמת דרך זה. הוא כרגע בימי העריכה האחרונים שלו, ומקווה שכשתסתיים הקורונה, הסרט יצא החוצה לעולם. צילמנו את הסרט בדצמבר 2018, והוא חווה את עיכובי הקורונה, אחרת היינו מוציאים אותו כבר עכשיו החוצה.

הסרט השני הוא בשלב התסריט. הוא נקרא "תשע נשמות", וזה פיצ'ר עלילתי (כלומר, סרט באורך מלא עלילתי, שקיבל מענק ראשוני של פיתוח מקרן הקולנוע הישראלי). הסרט מדבר על יוני, נערה שמשתחררת מהצבא על סעיף נפשי, והולכת לעשות שירות לאומי בהוסטל לנוער בסיכון. אני מקווה שהסרט יצטלם בשנה הבאה.

צילום: עומר לוטן

אז אני מבין שזה תהליך מאוד ארוך, עד שיוצא סרט החוצה.

זה תהליך מאוד מאוד ארוך. HomeBoys לצורך העניין, חשוב לי שידעו, זה סרט שנעשה באופן עצמאי לחלוטין ולא קיבל שום תמיכה כספית. זה מקשה על התהליך של היצירה. אבל זה מאוד מחשל, במיוחד כשאתה יודע שאתה עובד על משהו שאתה מאוד מאמין בו. הרגעים בהם אני כן נשברת במקצוע שלי, זה שאני חושבת על כמות הזמן בעבודה על היצירה. כי למשל, אצל זמר/מוזיקאי/יוצר, הוא יכול לכתוב שיר ולהוציא אותו למחרת. סרט לעומת זאת, זה תהליך מורט עצבים. זו אחת מהסיבות שאני עושה את הפודקאסט (ה"בובקאסט" יחד עם קובארי), הוא בשביל לחוות את המיידיות. הקלטנו פרק ושבוע לאחר מכן הוא כבר יוצא, אז זה מאוד מחייה. היתרון בסרט הוא שלמרות שזה תהליך ארוך, יש בו המון גיוון וחגיגה שלמה.

דרך אגב, אתם בקשר עם סמואל ואייזיק (HomeBoys)? הם יוצרים מוזיקה?

הם כותבים ומלחינים ראפ, יוצרים כל הזמן, אבל אין להם כל כך אמצעים. הם כן שולחים לנו סקיצות לשירים בוואטסאפ למשל, אבל זה מבאס. הם מוכשרים ואין להם כל כך דרך לבטא את זה, אבל כמובן שאנחנו בקשר שוטף איתם.


יש גם פרויקטים טלוויזיוניים, נכון?

יש פרויקט שאני יכולה לספר עליו ממש קצת, הוא מאוד מלהיב אותי. זה שיתוף פעולה שלי עם בחורה שגדלה בסלובקיה, גרה כיום בלונדון, ממוצא איראני. היא שחקנית, מפיקה וכותבת, ואנחנו כותבות סדרה שמבוססת על סיפור אמיתי, שהוא על סבתא שלי, שהייתה מעורבת בהתנקשות של נאצי בסוף שנות ה 40 בישראל...


אוקי, אני חושב שזה טיזר די מרשים כדי שפשוט נישאר איתו.

כן, לגמרי, זה מה שאני יכולה לספר כרגע.


הזכרת את HomeBoys מבחינת חוסר במימון ותמיכה כספית. היה גם סרט ישראלי שנקרא "הלהקה האחרונה בלבנון" שגם הוא לא קיבל מימון והכל נעשה בו באופן פרטי. כלומר, כנראה שאם אתה מרגיש שאתה חייב לביים אז אתה הולך על זה בכל זאת.

אני חושבת שזו החובה שלך, אם את צריכה לביים ולא נותנים לך, אז תלכי ותביימי. אבל אני חייבת להגיד שיש בזה משהו מאוד מקשה. זמר לדוגמה, יכול לעלות על במה, לשיר את השיר שלו וידעו מי הוא. לא שאין בעולם הזה בעיות אחרות, אבל בקולנוע ותסריטאות, עד שהמוצר שלך מגיע לקהל, לוקח המון זמן. אז את כתסריטאית חייבת פשוט לעשות - וזו אש שסוחפת אחריה אנשים נוספים. למשל, ב-HomeBoys, ידעתי בדיוק מה היה הזמן שלי לצלם אותו, ולכן היה לי תיאבון לעשות אותו: לקחתי צלם מאוד מוכשר (עומר לוטן), ומפיקים וסאונדמן, ממש כמו "טיול שנתי" שהוא גם מאוד כיפי ומספק.


טוב, זהו, סיימנו,

היה מאוד כיף לשוחח איתך, זה היה מעניין ומלמד ומעשיר!

המון תודה ונתראה בסרט הבא או בקליפ הבא.

203 צפיות0 תגובות

Ⓒ רועי ערמוני | שימו אוזן - בלוג מוזיקה ישראלי | מאז אוקטובר 2019.

  • facebook_page
  • insragram_page
  • whatsapp_group